לפני כמה שנים, העלו הח"כים רשף חן (שינוי) ואיוב קרא (ליכוד), הצעה ברוח דומה וכמעט באותם ניסוחים, לאמור: איסור פרסום עד להגשת כתב אישום, אלא אם מדובר בפרשה ובאישיות שיש עניין לציבור בפרסום ובאישור גורם משפטי.
אין ויכוח בין התומכים והמתנגדים שעקרון חופש העיתונות - וזכות הציבור לדעת, הם עקרונות בסיסיים מושרשים וערכיים בחברה דמוקרטית.
הפער בין הדעות נובע ברווח שבין חופש מוחלט לבין המגבלות שניתן להטיל על המידע והעברתו לציבור באמצעות התקשורת הרב גונית.
רוב הציבור וגם חלק מן המתנגדים, לא מודעים ולא בקיאים דיים, בהליכים ובפרוצדורה המשטרתית פלילית המלווה את האירועים שהם נשוא החקיקה המתגבשת אשר מעוררת את הויכוחים הלוהטים.
אם ניקח לדוגמא את הפרשיות האחרונות הבולטות של הימים האחרונים כגון: מעצרו ושחרורו של העיתונאי אדם שוב, ומאידך פרשת ההונאות בביטוח לאומי וחברות הביטוח ע"י בימוי תאונות דרכים בהם מעורבים רופאים בכירים, או פרשיות המעצרים של בכירים באגף המיסים ובמשרדי הממשלה השונים.
מפרשיות אלה ניתן ללמוד את הבעייתיות הקיימת בתחום שבין העקרונות הבאים: מחד "עקרון חזקת החפות" - ומאידך "חופש העיתונות" - וזכות הציבור לדעת.
ברור, שפרשיה כמו העיתונאי אדם שוב, או יתר המקרים שפרטתי, הן בעלי עניין ציבורי, סיפור טוב, כותרות יפות ומוכר עיתונים.
אבל - אם היו נוהגים באיפוק ובאיזון או בהתאם לאמור בהצעת החוק, התמונות שחזינו בהן, כאשר העיתונאי מובל בצורה מבזה ומושפלת באזיקי ידיים ורגליים בפרוזדורי בית המשפט לעיני כל הצלמים, לא היתה מתקיימת.
אילו היתה הוראה של איסור פרסום לפני הגעה לשופט והחלטתו בנושא - הציבור היה מתרשם אחרת. ההד והכתם שבפרסום המוקדם על האיש, חבריו, משפחתו, או ילדיו במקרה של איש משפחה - לא נמוגים ונמחקים במהרה.
התוצאה: העיתונאי אדם שוב, שוחרר כעבור יום ממעצרו כאשר התברר שהתלונות נגדו קלושות לא מבוססות וכנראה שהתיק ייסגר, אך הכתם לא ירד במהרה.
אני מסכים עם המתנגדים, כי תפקידה של התקשורת לבקר, לברר, לא להסתיר ולא לתת יד להסתרה או מריחה של פרשיות תחת הכסות של אי פרסום שמות חשודים. יש אמת בטענות, כי כמות הפרסומים יחסית לכמות הנעצרים והנחקרים היא מזערית ומתרכזת בעיקר באנשי ציבור, בידור, וידוענים למיניהם ולא באזרח הקטן.
אבל בין לבין - יש הרבה אזרחים כמו בעלי חברות בנקאים, אנשי עסקים, פקידים בכירים, בעלי עסקים, ששמם הטוב הוא עיקר רכושם, וכשהוא נפגע - עולמם האישי והעסקי מתמוטט.
אנשי עסקים הנעצרים/נחקרים על העלמת מס, מתן שוחד, חשבוניות פיקטיביות, הברחות מכס וכו', אם וכאשר הם נעצרים ומובלים באזיקים, כבודם ותדמיתם נהרס גם כאשר מתברר כעבור מספר ימים או שבועות, שאין ממש בטענות ואין מי שיפצה אותם.
הסכנות שבמעצר/חקירה לעיני התקשורת היא רבה, שהרי ניתן בקלות לפברק תלונה על תקיפה מינית, שוחד, פדופיליה, מתוך נקמה, רצון לפגוע במתחרה או לפעמים טעות בתום לב, אבל עד שהטעות מתבררת, זה לפעמים מאוחר.
הציבור לא יודע - שבמקרים רבים, עפ"י החוק הקיים ניתן לשחרר עצור/נחקר ע"י גופי החקירה השונים בתחנת המשטרה, ללא פרסומת וללא תקשורת.
אבל, המשטרה במקרים רבים - כדי לקבל תשומת לב תקשורתית, להוכיח שהיא חיה ובועטת ופועלת, מביאה את העצור/נחקר בכוונה לבית המשפט, שם יש עדת צלמים ועיתונאים, כדי לפגוע באדם, להשפילו לשחררו ע"י שופט - דבר שיכלו לעשות בתחנת המשטרה.
אז נכון, שכבר לפני מספר שנים, הוכנס תיקון לחוק המאפשר, לבקש משופט איסור פרסום שם של עצור, אבל רבים לא יודעים זאת ורבים לא מספיקים לבקש זאת, כי שמם ותמונתם מודלפים החוצה לתקשורת לפני הגעתם לבית משפט.
בכל הדיונים המאמרים והסימפוזיונים המקצועיים גם במסגרות כמו לשכת עו"ד והעיתונות - הדגישו את נושא פומביות הדיון בבתי המשפט, את הכיסוי העיתונאי האפשרי ואת מתן השירות לציבור, תוך עמידה על עקרונות וכללי האתיקה העיתונאית - בפרסומים השונים.
אבל בכל הדיונים, לרבות מסע ההתנגדות המאסיבי והציבורי שמנהלת העיתונות ואנשי מקצוע, פרשנים ואנשי ציבור, מכל קצוות הקשת הפוליטית - נשכחה, או הושתקה בעיה יסודית ועקרונית והוא העיקרון של "חזקת החפות" מחד וההגנה על שמו, משפחתו, ילדיו של החשוד מפני פרסום שמו וההאשמות נגדו בכל כלי התקשורת, רק מפני שהוא הוחשד, הובא לבית משפט, הוגשה נגדו תלונה, מבלי שהיה זמן לברר את מהות האשמה תכנה והיכולת להוכיחה - מאידך.
הקלישאה המקובלת של תמונה אחת שווה אלף מילים - מקבלת במקרים רבים ממדים מפחידים ומפלצתיים - שהרי תמונה בעיתון או בטלויזיה של אישיות ציבורית, פוליטית עסקית או בידורית - באזיקי ידיים ורגליים מובלת ממכונית משטרה, לתחנת משטרה או במסדרונות בית המשפט לפני עדת צלמים ועיתונאים יכולה להרוס קריירה, עסקים ולפרק משפחה - וכבר היו דברים מעולם.
ולמה העיתונות אשמה וחלקה רב בקידום ודיון בהצעת החוק, מאחר והעיתונות ברוב להיטותה רצה לפרסם מעצר, חקירה, הגשת כתב אישום - אך צנועה מאד מאד במתן פרסום או כיסוי עיתונאי, כאשר מתברר שמדובר בתלונות שווא, בסגירת התיק, בזיכוי או בטעות או ברשלנות שהובילה לחשוד לחקירה ולכל מערכת ההשפלה והביזוי הציבורי.
לזכותם של עיתונאים וכתבי משפט רדיו וטלויזיה - הם היו מספיק כנים להודות במפגשים מקצועיים וכנסים, כי מתן כיסוי לאחר השלב הראשון של הגילוי או הסקופ שהשיגו - הנושא כבר יותר לא מעניין, הן מבחינה מקצועית או מחוסר זמן מסך בטלויזיה, או בעיתון אבל בעיקר שהם כבר עסוקים בפרשיות אחרות חדשות ומה שהיה לפני שבועיים, חודש או שנה - כבר "פסה" מבחינתם של עורכי העיתונים והתכניות בטלויזיה.
יוצא - שאיש ציבור או אדם אחר - שסוקר, צולם עם אזיקים, עם כתב אישום או עם שוטר ליווי - שיצא זכאי או התיק נגדו בוטל או שעניינו גווע לאיטו מחוסר עניין לציבור או נסגר מחוסר אשמה או חוסר ראיות מספיקות - לא מקבל אזכור בעיתונות ואם כן, בעמוד 17 למטה בשלוש שורות מסכנות.
יש להזכיר, כי בתקופתו של טומי לפיד כשר משפטים וביוזמתו - תוקן החוק הפלילי בנקודה זו - אשר חייב את עורכי העיתונות לפרסם בהחלטה זהה ובמקום בולט את תוצאות החקירה או המעצר של האישיות שדווחו עליה, כדי שהציבור יקבל תמונה שלמה.
יש להדגיש כי בפועל הדבר לא בוצע ורק מי שנתמזל מזלו או יש לו קשרים עם עיתונאים, עורכים, פוליטיקאים זוכה לכתבה מנקה מסבירה - המאפשרת לו להסביר את גרסתו, להסביר מה קרה - למה זוכה, למה התיק נסגר, מי העליל עליו ומי רצה לפגוע בו ובכך להציל חלק מכבודו אבל אלה הם רק יחידי סגולה ומה עם היתר?
לאור המצב כפי שתואר לעיל, נראה לי שהחוק כנראה במקומו אבל יש צורך לאזנו במידתיות הראויה - כדי לשמור על הערכים הבסיסיים של האזרח במקביל לציבור והתקשורת.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
